שמי זוהור מוחמד עוואד, ואני בת 73. אימי ילדה אותי ופתחתי את עיני לראשונה בטובא. חייתי חיים מאוד רגילים לאזור מסאפר יטא, חיים של עבודה קשה יומיומית, בתוך ולצד המערות שלנו, מסתמכים על חקלאות וצאן לקיים אותנו. היום, אני מתגעגעת לתחושת השלווה והביטחון שהייתה לנו. היום הכל כל כך שונה.
לא הלכתי לבית ספר, אפילו לא פעם אחת. מגיל צעיר מאוד שוטטתי בהרי מסאפר יטא לבדי. באותה תקופה, האדמות היו בטוחות והחיים שלנו ניידים, בעיקר בקיץ. אחיי היו הולכים לכל מקום, מחפשים עשב ומים לכבשים שלנו. לעיתים קרובות היו הולכים מטובא לוואדי אל-סוויד (האדמות עליהן נבנה המאחז מצפה יאיר). משפחתי לא הייתה צריכה לדאוג לי כי לא היה ממה לדאוג. לעיתים הם היו הולכים מרחקים ארוכים מאוד, ישנים במקום אליו הגיעו כששקעה החמה, ולא חוזרים הביתה חודשים. כילדה, השגרה שלי כללה לצאת כל יום עם אוכל ומים, ולחפש אותם עד שמצאתי איפה הם והכבשים היו. היינו אוכלים וישנים בהרים ללא פחד או היסוס.
החיים שלנו היו מלאים בעבודה קשה ומעייפת, אך הכל היה יפה ופשוט. היו אלו חיים של אהבה ושיתוף פעולה בין תושבי האזור. לא היו לנו מכונות מודרניות בחיים ההם; היינו לגמרי תלויים בבעלי חיים ובני אדם לכל העבודות. נעזרנו בחמורים לחרוש את האדמה, ובגמלים לסחוב את החיטה והשעורה בזמן הקציר. היינו קושרים כמה בעלי חיים יחד ונותנים להם לדרוך על השיבולים ולמעוך אותן לקש. אחרי שהיינו מפרידים בין המוץ מהתבן, היינו ממלאים את שקינו בגרעינים ושומרים אותם במערות כדי שיספיקו לכל החורף.
עיבוד חלב הכבשים שלנו גם הוא חלק מרכזי מחיינו במסאפר יטא. כשאנו חולבים את הכבשים ואוספים את החלב, אנו שמים אותו בשקיות מיוחדות עשויות עור עזים, וקושרים את השקים כדי להפריד את החמאה. אנו מבשלים חמאה בחיטה עד שזו הופכת לג׳י, ומאחסנים זאת בצנצנות להמשך השנה. אנחנו גם מכינים לבן (גבינה קשה) מהחלב. הלבן מתקשה בבישול, ואנו מאחסנים אותו בשקיות בד השומרות על הלחות. כשהוא מוכן, אנו מפצלים אותו לחתיכות קטנות ומעצבים. הצורה האהובה עליי תמיד הייתה צורת הפירמידה. את הלבן המעוצב אנו מניחים בחוץ להתייבש בשמש, מכוסה ביריעות כדי להגן עליו מאור השמש הישיר ומאבק. כמה ימים מאוחר יותר הלבן היוגורט מתקשה, ואנו יכולים לאסוף ולאחסן גם אותו.
התחתנתי בגיל 14. בעלי ואני בני דודים, כך שגם הוא גדל בטובא. חמתי הייתה עיוורת, לא היו לבעלי אחים, וכל אחיותיו מבוגרות ממנו. לכן כשכל אחיותיו נישאו, והוא היה עסוק בעבודה, לא הייתה מי שתטפל באימו. המשפחות שלנו החליטו שנתחתן כדי שאוכל לגור איתם ולתמוך במשפחה שלו.
חמש שנים עברו עד ההריון הראשון שלנו. לרוע המזל, איבדנו את הבן הראשון שלנו. זו הייתה הלידה הראשונה שלי, ולא היה רופא או עזרה. נשות הכפר עזרו לי ללדת, אבל סבלתי כל כך, ועד שהצלחתי ללדת אותו, התינוק מת. אחרי זה ילדתי תשעה בנים ושש בנות בטובא, כולם ללא רופא. חלק מהלידות נעשו בעזרת נשים אחרות בכפר, וחלק ילדתי לבד. העברתי את כל חיי הבוגרים בשגרה של שנת הריון, שנת הנקה, וחוזר חלילה. בגיל 49 ילדתי את בני האחרון, לפני 25 שנים בלבד. אז כבר היה רופא, אבל עדיין ילדתי אותו לבד.
גידלתי את חמישה עשר ילדי בעצמי. הם אכלו את האוכל שיצרתי מהאדמות ובעלי החיים שלנו. כאשר הם היו חולים טיפלתי בהם בצמחים ורפואה טבעית מהאדמות שלנו. רק אם מישהו היה מאוד חולה, היינו הולכים לבית החולים. כל ילדי התחתנו, ולחלקם יש ילדים, והם חיים חיים בריאים.
היום, העולם השתנה לחלוטין. וכאן במסאפר יטא אנו חיים בפחד יומיומי תחת איום הגירוש. ב1999 כבר גורשנו. על אף שחזרנו לטובא, לכל הבתים שלנו יש צווי הריסה, המאחזים לוקחים עוד ועוד מהאדמות שלנו, ואנחנו לא יודעים מה יקרה לנו בעתיד. השנה המתנחלים השתלטו על כל כך הרבה מהאדמות שלנו, שלראשונה כבר לא יכולנו להסתמך על מרעה להאכלת הכבשים. היינו צריכים למצוא דרך אחרת להישאר בחיים, אז קנינו אוכל לכבשים. כמה שבועות אח"כ, מתנחלים התגנבו לטובא והציתו 41 עלומות קש באש. אוכל הכבשים שהיה אמור להספיק לשנה כולה, נשרף בשעתיים.
כשהייתי בת שבע ושוטטתי בכל האזור, דבר לא קרה לי, גם כאשר התרחקתי מאוד מהבית. לפני כמה שנים, נכדתי סוג'וד, שהייתה אז בת שבע, הלכה להביא בקבוק מים לבני – דוד שלה – מעבר לגבעה סמוכה. בדרך, חבורת מתנחלים החלו לרדוף אחריה ולזרוק עליה אבנים. היא נפלה, והם התקרבו והכו אותה בראשה באבן.
אני מקווה שנכדתי תזכה חזרה בביטחון ובחופש שהיה לי כשהייתי ילדה בטובא.
שבי ג'אבר ואני בן 34. אני גר בחלאת א-דבע, וכאן גם נולדתי. היה מאוד יפה לגדול כאן, אבל מאז שנת 2000 החיים נהיו הרבה יותר גרועים. בילדותי חיינו חיים רגילים לגמרי, כמו של כל אדם. רעיית הכבשים ועבודת האדמה מילאו את ימינו.
כשאני חושב על הילדות שלי אני נזכר איך חיינו בחופשיות, הרחק מעומס החיים. אני זוכר כמה יפה היה לחיות בקצב חיים כזה. הייתי יוצא עם אבי למרעה לעיתים קרובות. כל עונה הביאה איתה את השינויים שלה. הייתה את עונת החריש, ואת עונת הקציר האהובה עליי. על אף שעבודת הדיש מעייפת מאוד, במיוחד אחרי חודשיים-שלושה של קציר, היינו מתקבצים יחד, משפחה וחברים, לעזור אלו לאלו. כשהייתי קטן לא היו לנו מכונות כמו היום. אהבתי את ההרגשה של לשבת ליד אבא שלי בעודו מנפה, זורק את התבואה באוויר כדי שהזרעים יפרדו.
כשתושבים רבים במסאפר יטא גורשו משנות התשעים, אנחנו בחלאת א-דבע לא גורשנו. אני לא יודע למה הצבא לא גירש אותנו. אולי כי לא היה כביש שהוביל לכפר. הכפר שלנו היה מאלו שקיבל את צוי הפינוי, וראינו את משאיות הצבא מעבירות את רכושם של אנשים שפונו הרחק מביתם ומחוץ למסאפר יטא. נשארנו כאן לאורך כל תקופת הגירוש, עד שאנשים חזרו לכפרים שלהם. אני עדיין לא יודע למה משאיות הצבא לא הגיעו להוציא אותנו בכח מהבתים שלנו. אולי היו עסוקים מדי בלגרש אחרים.
אבל החיים נותרו קשים מאז. השבוע האחרון היה מלא במתח, אובדן וקושי, ואחי נפצע בזמן הריסה. הבית שלי נהרס פעמים רבות, לאחרונה רק לפני כמה חודשים – באפריל 2021. אחרי ההריסה, משפחתי ואני חזרנו לגור במערה. לפני ההריסה, המערה הייתה חדר אחסון, אבל היום אנחנו חיים בה. המערה הפכה למטבח, לחדר אמבטיה, להכל. החיים שלנו דחוסים עכשיו. אין לנו מספיק מרחב לחיות, ואיבדנו כל כך הרבה.
אנו בעלי האדמה כאן. יש לנו את המסמכים המוכיחים זאת. אבל גם אם אנחנו רק בונים אוהל, הצבא בא ונותן לו צו הריסה, או אפילו הורס ללא צו. אם תושבי מסאפר יטא יעזבו את האדמה, האדמה תלקח על ידי ההתנחלויות. אבל אנחנו כאן, ולא נעזוב. נשאר על האדמות שלנו וננסה לחיות בצורה הכי סבירה שניתן. כי איך ניתן לאפשר לאדמה להילקח מבעליה החוקיים ולהינתן למישהו אחר?
אני נעזר בסבלנות ולעולם לא חושב על לעזוב את המקום הזה. איבדתי את המחסה היחיד שהיה לי ולילדי, אבל גם אם לא הייתה לי מערה, גם אם הייתי נותר בהרים ללא מחסה תחת גשם כבד או חום הקיץ, לעולם לא הייתי עוזב את חלאת א-דבע.
שמי הוא מוחמד יוסף מחאמרי ואני בן 18. אני גר בכפר בשם אל-מירכיז במסאפר יטא, עם הורי וארבע אחיותי. אני הבן היחיד של הורי.
נולדתי וגדלתי כאן. הילדות שלי הייתה כל כך נחמדה: הייתי ילד מאוד פעיל ובריא. כל יום הייתי הולך את שני הקילומטרים מאל-מירכיז לבית הספר הקרוב בג'ינבה, ואז חוזר הביתה לעזור להורי בטיפול בצאן ובאדמה. אהבתי את התקופה הזאת בחיי כשהייתי רץ אחרי אימי כשיצאה עם הצאן למרעה. אני זוכר ששמתי לב לכל הצבעים השונים של הפרחים באביב. אימי הייתה אוספת קצת עצים בשדה כדי להדליק אש קטנה ולהרתיח לנו תה. על הגחלים הלוחשות היא הייתה מחממת לנו לחם שאפתה באותו בוקר בטאבון, והיינו אוכלים אותו עם גבינה שהביאה מהבית. האדמה היא מקור המחייה שלנו, אז כולנו עבדנו יחד לטפל בה.
אני אוהב את מסאפר יטא ואוהב את הכפר הזה. המשפחה שלי קשורה לאדמה הזאת כבר דורות רבים – אבי נולד כאן, וסבי ירש את האדמה הזאת מאביו. השייכות לאדמה הזאת של מסאפר יטא היא הזהות שלנו. האדמה נתנה לנו את האפשרות להיות רועים, במקום שקט, ולחיות את החיים היחידים שאנחנו מכירים. השורשים שלי הם כאן. אני לא יכול להגדיר את עצמי מחוץ למקום הזה.
עכשיו כשסיימתי את בית הספר, אני מבלה את ימי בעבודה עם הכבשים. בימים אלו אין הרבה עבודה כי זו לא עונת ההמלטה. אני רק מטפל בהם בשדה ומארגן את האוכל שלהם בבית – ככה נראים ימי. כשהן יתחילו להמליט שוב, אני אטפל בטלאים ואעזור להורי ואחיותיי בעיבוד החלב.
במרחק קצר מהבית שלנו יש בסיס צבאי ישראלי. כל חיי ראיתי את החיילים יורים כמה מטרים ממקום מגורי. בחלק מהשבוע החיילים יורים לאורך כל היום והלילה, כך שאנחנו לא יכולים לישון. בבוקר אנחנו לא יכולים ללכת לשדות, או לצאת לרעות, כי החיילים חונים את הטנקים שלהם על השדות שלנו, או כי אנחנו מפחדים שיפגע בנו כדור תועה.
ב-8 בינואר 2021 התעוררתי להסיע את הטרקטור המשפחתי לעיר יטא כדי לקנות אוכל לכבשים. רגע לפני שעזבתי, ראיתי שהעדר שלנו התרחק טיפה יותר מדי מהבית. היה חורף, ועוד לא היה עשב של תחילת האביב, אז הכבשים חיפשו אוכל. רצתי אחריהם כדי להחזיר אותם לדיר. אני זוכר שרצתי, ואז נפלתי, אבל אני לא זוכר דבר אח"כ. אני לא יודע מה קרה לי עד שהתעוררתי בבית החולים. הגוף שלי היה מלא חבורות ופציעות. הסתכלתי על רגלי והבטן שלי וראיתי שעברתי כמה וכמה ניתוחים. אבל ההלם הגדול ביותר היה שהסתכלתי למטה ולא מצאתי את יד ימין שלי.
רימון התפוצץ עליי, וריסק את רגלי הימנית. רסיסים מהפיצוץ הגיעו כמה מילמטרים מהלב והבטן שלי. ויד ימין שלי התפוצצה לגמרי. הייתי תשעה ימים בבית החולים סורוקה בבאר שבע לפני שהועברתי להמשך טיפול בבית החולים בעיר יטא בגדה המערבית.
אבי חיכה לי ביטא באותו יום כדי שאבוא עם הטרקטור לקנות אוכל. אימי לא ידעה שרצתי אחרי הכבשים, אז היא הניחה שכבר לקחתי את הטרקטור ונסעתי. היה לי מזל ששכן ראה אותי כשהרימון התפוצץ אז הוא קרא לעזרה. אחרת היה לוקח עוד הרבה זמן עד שהייתי מקבל עזרה. הייתי יכול לאבד דם ולמות.
זה קשה למשפחה שלי שאני לא יכול לעבוד כמו שהייתי. אמא שלי חולמת על להשיג לי יד תותבת כדי שיום אחד אוכל לעבוד ולקיים את עצמי ואת המשפחה שתהיה לי.
קוראים לי איברהים עלי עוואד ונולדתי בטובא ב1942. ירשתי את הבית שלנו והאדמה שלנו בטובא מסבתא רבא שלי.
ב-1999 הצבא הישראלי גירש 12 כפרים במסאפר יטא, כולל את טובא. גורשתי יחד עם המשפחה המורחבת שלי: תשעה בנים, שש בנות, חמישה נכדים – הצעיר מבניהם נולד תוך כדי הפינוי. אשתו של אחד מבני הייתה בהריון עם הנכד השישי בזמן הפינוי. מאות ראשי צאן פונו יחד עם המשפחה, וכולנו נזרקנו חסרי בית אל מחוץ לאדמות שלנו.
וכך התחלנו לחפש בית. בהתחלה שאלנו מערה שבה נוכל כולנו ללון. אבל בעל המערה אמר שנוכל להיות בה רק לחודש-חודשיים, מאחר שהיה זקוק לה בחודשי החורף. אז החלטנו לעבור לגור באדמות החקלאיות שלנו, שלושה קילומטרים מטובא. הבאנו איתנו כמה אוהלים, כולל אוהל מסורתי שירשתי מאמא שלי העשוי מצמר עזים. הצלחנו לבנות מחסה לכל המשפחה באוהל אחד, בעוד שהכבשים היו באוהל שני. חיינו ככה בעודנו מקווים, יום יום, לשוב לביתנו בטובא.
אחרי הפינוי, תושבים של כפרים אחרים במסאפר יטא, כמו ג'ינבה, אל-פאחית, טבאן, מג'אז ואחרים, קבעו להפגש. החלטנו יחד לנקוט צעדים משפטיים כדי לשוב אל הבתים שלנו.
בעוד לי היה מספיק מזל כדי שאוכל להקים מחסה ארעי באדמות החקלאיות שלי, לתושבים אחרים לא היה לאן ללכת. הם החליטו לחזור לבתיהם בעודנו בונים את התיק המשפטי. המנהל האזרחי שוב העמיס את התושבים וכל רכושם על משאיות, וגירש אותם אל מחוץ למסאפר יטא.
גם אנחנו נאלצנו להתמודד עם המנהל האזרחי. באחד הימים, מאוחר בערב, הם הגיעו למחנה שלנו, מלווים באוטובוס מלא בחיילים, והחרימו את האוהל של הכבשים, מיכלי המים שלנו, ואפילו את האוכל שלנו. נותרנו בלי אפילו חתיכת לחם אחת. אישתי זוכרת איך הם אפילו לקחו את הביצים ששמתי בצד לארוחת הבוקר של הילדים למחרת.
כשהמשאיות עזבו עם כל הרכוש שלנו, נותרתי לבד להסתדר עם המשפחה והעדר בהרים. זה היה לילה בחודש נובמבר, וירד גשם חזק, אבל לא נותר לנו דבר להשתמש בו במחסה.
ביליתי את כל הלילה הראשון בלנסות לשלוט בכבשים ואספתי חתיכות עץ קטנות מההרים בשביל להדליק אש, כדי שילדי ונכדי יוכלו להתחמם. למחרת בבוקר, לאישתו של בני שעוד הייתה בהריון, התחילו הצירים. היה לנו מזל גדול שמישהו עם רכב מיטא יכל לקחת אותה ואת אישתי לבית החולים ללידה.
זו גם הייתה העונה בה הכבשים – מקור הפרנסה היחיד שלנו – ממליטות. שלושים כבשים מתו מקור כבר בלילה הראשון, כולל 12 כבשים שהמליטו באותו לילה. בבוקר מצאתי את כל הטלאים הקטנים מתים.
למחרת כמה אנשים תרמו לנו שני אוהלים. עברנו, שוב, לנחלה קרובה בעמק סמוך ובנינו אוהל אחד לנו, ואוהל אחד לכבשים.
בששת החודשים הבאים עבדנו תושבי מסאפר יטא עם עורכי דין כדי לבנות את התיק המשפטי לשוב לבתים שלנו. ביום פסק הדין הגענו לבית המשפט העליון בירושלים ומצאנו דיפלומטים מכל העולם, חברי כנסת ערבים ויהודים, וארגוני זכויות אדם, כולם היו שם כדי לתמוך בתיק שלנו.
החלטה התקבלה. אחרי חודשים חסרי בית בתנאי החורף הקשים, אחרי שאיבדנו חלק מהכבשים שלנו וכל כך הרבה מהרכוש שלנו, אחרי שסבלנו ברעב… שכחנו מזה ברגע כשקיבלנו צו ביניים שאיפשר לנו לחזור לבתים שלנו. לפתע, אולם בית המשפט הפך לאולם שמחות.
מיד נסעתי אל משפחתי לספר להם את הבשורה המשמחת שנוכל לשוב לבתים שלנו. בילינו את הערב בחגיגה, ואכלנו את ארוחת הערב שלנו בשמחה גדולה. למחרת בבוקר, פירקנו את המחנה הארעי שלנו, ופנינו חזרה לטובא.
למרות שהותר לנו לשוב, מאותו היום אנחנו חיים בפחד תמידי מגירוש נוסף. החלטת בית המשפט בשנת 2000 הייתה זמנית. כבר שני עשורים שאסור לנו לבנות מבנים חדשים, או אפילו לשפץ את הקיימים. מאז צו הביניים, אנו מחכים לפסיקת בית המשפט העליון שעוד יכולה לגרש אותנו מטובא לצמיתות.
בנתיים, התנחלות ומאחז ישראלים, שנבנו רק כמה מאות מטרים מהבתים שלנו, השתלטו על שטחי המרעה שלנו. ההשתלטות הזו היא חלק מרצף של השתלטויות שהצליחה להפריד את כפרי מסאפר יטא מהעיר יטא, ולבודד את הכפר שלנו כמעט לחלוטין.
לפני הכיבוש החיים שלנו היו פשוטים. היינו תלויים בחקלאות ובצאן שלנו, ואכלנו כל צמח בעונתו. עכשיו אנחנו מחכים, תחת איום הגירוש הצבאי ואלימות המתנחלים, לגזר הדין הסופי. כל שאנחנו מקווים לו הוא לחיות כמשפחה בביתנו בטובא.
שמי עלי עוואד. נולדתי וגדלתי בכפר טובא במסאפר יטא, אחד משנים עשר כפרים שהוכרזו על ידי הצבא הישראלי כ'שטח אש 918'.
בשנת 1999 המשפחה שלי גורשה מטובה על ידי הצבא הישראלי. חייתי את הפינוי הזה, אבל אני לא זוכר שום דבר מזה – הייתי אז רק בן שנה. בנפשי, זה משהו שחי בדמיון שלי, בסיפורים ששמעתי כל חיי. ואז אני נזכר שבאמת חייתי את זה. ואני עדיין חי את זה היום, 22 שנים מאוחר יותר.
סבא שלי זוכר כל פרט בתקופה הזו, וכשגדלתי הקשבתי לסיפורים שלו. הוא מרבה לדבר על הגשם הרב שירד לאחר שהצבא הישראלי הותיר אותנו ללא קורת גג. הם החרימו את האוהלים אפילו של המחנה הזמני שבנינו לאחר הפינוי, אז כל המשפחה המורחבת שלנו, שמנתה למעלה מעשרים איש, שהתה באוהל אחד. הם החרימו הכל, הוא אומר, אפילו את האוכל. זה היה לילה סוער וגשום מאוד, וסבי בילה אותו בהדלקת אש באוהל כדי לחמם את המשפחה. בינתיים, היו כבשים שילדו באותו לילה, ללא גדר או מחסה כדי להגן עליהן. בבוקר, סבא גילה ש-12 כבשות ילדו, וכל הגורים שלהן קפאו למוות בלילה.
גם אמי ילדה באותו לילה את אחי הרביעי. היא סבלה בקור, עמלה כל הלילה ללא מחסה. למרבה המזל, המשפחה שלי דאגה למישהו עם מכונית שיסיע אותה לבית החולים, דרך הגבעות הבוציות בהן סלילת כבישים אסורה. למרבה המזל, אמי ואחי הקטן סיימו את הלילה בחיים, בניגוד לטלאים הקטנים של סבי.
תודה לאל, המשפחה שלי הצליחה לחזור לטובא בשנת 2000. עם זאת, אנחנו מחכים לפסיקה הסופית של בית המשפט העליון על מעמד אדמותינו. ב-21 השנים האחרונות אנו חיים בפחד מפינוי ובמקביל צופים בהתנחלויות ובמאחזים סביבנו משתלטים על עוד ועוד מהדרכים ומשטחי המרעה שלנו.
הזיכרון הראשוני שלי הוא פחד. עם ההתרגשות מכל בית שהצלחנו לבנות בטובא מגיע החשש שאפשר להרוס אותו בכל רגע. בכל פעם שמישהו יוצא מהבית – כדי לרעות את העדרים, ללכת לבית הספר או לאסוף משהו בעיר – אני חושש שהוא לא יחזור
בכל בוקר, הדאגה של המשפחה שלנו התחדשה. אבי ודודי היו יוצאים בבוקר להוציא את עדריהם, באזור שבין הכפר שלנו למאחז, שהפך לנקודה קבועה של התנכלויות מצד מתנחלים נגד משפחתי. ידענו שמעצר או פציעה הם איומים אמיתיים על רועי צאן שיוצאים לרעות. אני זוכר יום אחד כשהייתי בכיתה ג׳ הלכתי הביתה מבית הספר וגיליתי שמתנחל ישראלי רדף אחרי דוד שלי והעדר שלו ודקר את אחת הכבשים שלו ארבע עשרה פעמים. שוטר ישראלי שהגיע למקום העיר בנינוחות: "ארבע עשרה דקירות יכולות להרוג ארבעה עשר בני אדם". אבל לא נעשה שום צדק. מכיוון שהכבש גודלה בכפר פלסטיני, ולא במאחז ישראלי, אז לא היו שום השלכות.
כשהייתי בן שלוש, המאחז הישראלי חוות מעון נבנה כמה מאות מטרים מטובה, ישירות על הכביש היחיד שחיבר אותנו לשאר חלקי הגדה. תוך שנה, המתנחלים החלו לתקוף אותנו אם ניסינו לנסוע בכביש, והצבא סגר אותו באופן רשמי לשימוש של פלסטיניים. העיר הקרובה ביותר, יטא, הייתה בעבר כ-3 קילומטרים מהבית שלי. כעת, אנחנו עושים מעקף של למעלה מעשרים קילומטרים כדי להגיע ליטא, כדי לגשת לטיפול רפואי, מים ומזון.
ההחרגה היחידה לסגירת הכביש הייתה בשביל שילדים מטובא ילכו לבית הספר הקרוב ביותר, בכפר א-טוואני. זה לא תמיד היה ככה, בהתחלה הילדים היו צועדים מסביב למאחז, מסע של למעלה מעשרה קילומטרים. כשהתחלתי ללמוד סוף סוף ב-2004, התחלנו להשתמש שוב בכביש, אבל בסופו של דבר נאלצנו לסיים את שנת הלימודים בבית ספר אחר ומרוחק בגלל התקפות מתמשכות של מתנחלים על הכביש. כאן, בגיל 5, הילדות שלי החלה להיות מוגדרת על ידי אלימות מתנחלים.
כדי לפתור את הבעיה, הצבא הישראלי החליט לשלוח ג'יפ צבאי שילווה את הילדים מדי יום לבית הספר ובחזרה. במקום לפנות את המאחז הבלתי חוקי, או להעניש את המתנחלים על אלימותם, הליווי היה הפתרון שלהם. ביליתי את כל 12 שנות הלימוד בבית הספר בליווי צבאי. אני זוכר כל כך הרבה ימים שהגעתי מאוחר לבית הספר, או שלא יכולתי להגיע בכלל, כי הצבא מעולם לא הגיע. אני זוכר שהותקפתי על ידי מתנחלים, לעתים קרובות כשהחיילים ממש שם, צופים.
השגרה הזו כילתה את נפשי וגופי. כל יום עם הזריחה והשקיעה, צעדנו. עד שהגענו הביתה, ארוחת הצהריים שלנו חיכתה לנו, אבל כבר הגיעה שעת ארוחת הערב. כשהתעוררתי, לא הייתי רעב לארוחת בוקר, ונפשי הייתה מוטרדת כשהגיע הזמן לארוחת ערב. לפעמים זה הרגיש כאילו אין לי מקום בבטן לאוכל, כאילו הייתי מלא מדי בעצבות. מחשבותיי נדדו מהשיעורים, הייתי עסוק מדי בפחד מההגעה והחזרה לבית הספר. חייתי במצב תמידי של אי-שקט.
למזלי, אהבתי את הלימודים מאז שהייתי בכיתה א׳, ובפרט פיתחתי אהבה לאנגלית והפכתי אותה לשפה שנייה. למדתי להרכיב משפטים ולשוחח באנגלית, ובנוסף למדתי מעט עברית, בכדי לשוחח עם פעילים ישראליים ובין-לאומיים שהגיעו ללוות אותנו לבית הספר.
אני נזכר בשאלות ששאלתי בילדותי: למה ככה הם חיינו? למה ככה הם חיי? וכעת, אני רואה דור נוסף של ילדים פלסטינים שנאלץ לגדול בצל אימת האבנים והאלימות מצד פורעי חוק מההתנחלויות. הם גדלים לתוך אותו הפחד, ילדותם מוגדרת על ידי אלימות, ממש כמו ילדותי. וכעת כאשר אני מבוגר, אני עדיין מחפש תשובות, אך מסרב לאפשר לטרור ואי-צדק להגדיר את חיי.
היום אני כותב, פעיל זכויות אדם ויש לי תואר ראשון באוניברסיטה בספרות אנגלית, בתקווה להמשיך לתואר שני בקרוב. בנפשי, אני צועד כל בוקר עם ילדי הכפר בדרך לבית הספר. בנתיים, אני לומד, מפגין ומתעד. אני פועל למען עתיד שונה, טוב יותר, בטוח יותר והוגן יותר עבור בני הכפר שלי, ועבור כל בני העם הפלסטיני.